החלטה בתיק ע"א 8049-11-10

1.         הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט יעקב וגנר), מיום 01/09/10, בת.א. 8777/06, לפיו נדחתה תביעתה של הגב' ליליאנה דמבובסקי (להלן: "המערערת") ובית משפט קמא התיר לבנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "המשיב 1") להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל המתנהלים כנגד המערערת, כפוף לעניין עדכון הסכומים ששילמה המערערת במסגרת ההליך, וכן חייב את המערערת בתשלום שכר טרחת המשיב 1.

2.         הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

            בסמוך לאחר עלייתם של המערערת ובעלה, מר סרחיו דמבובסקי לארץ, רכשו השניים בית מגורים ברחוב אחד העם  בנהרייה (להלן: "הבית") ונטלו שתי הלוואות, המובטחות במשכנתא. האחת הלוואה לעולים חדשים, על סך של 22,400 ש"ח, והשנייה הלוואה בנקאית רגילה, על סך של 200,000 ש"ח.

            חייהם של המערערת ובעלה נקלעו למשבר אישי וכלכלי קשה, אשר הביא לפירוד בני הזוג, כאשר המערערת לא הצליחה לשלם את תשלומי המשכנתא ונוצר חוב פיגורים בסך של 43,000 ש"ח.

            מאז שנת 1998 התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים שונים, במקביל לניהול משא ומתן על פירעון החוב. מצד המערערת נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים להגיע עם המשיב 1 להבנות, אשר יאפשרו לה את סילוק החוב והחזרת ההלוואה לתנאי פריסה, בהם תוכל לעמוד.

            בסופו של משא ומתן ממושך הגיעו המערערת והמשיב 1 ביום 18/03/02 להסכמה עקרונית על העמדת החוב לפירעון, ולסילוקו כנגד תשלום סך של 275,000 ש"ח ותשלום הוצאות בסך של 22,000 ש"ח.

            כ-9 חודשים לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה עקרונית, העביר המשיב 1 ביום 08/12/02 למערערת טיוטת הסכם, שלא נקבה בסכום החוב ו/או בסכום התשלום החודשי, אלא ציינה תנאים כלליים בלבד.

            על רקע בקשת המערערת לקבל נתונים בדבר גובה וסכום התשלום החודשי, ניהלו הצדדים משא ומתן ממושך. במקביל לאמור, ובשל השתהות הליכי הפשרה, נמחקה התביעה שהגישה המערערת.

            בחודש אפריל 2005, ולאחר מחיקת התביעה שהגישה המערערת, חידש המשיב 1 את הליכי ההוצאה לפועל, שלח הודעת פינוי למערערת והעמיד את סכום החוב בלשכת ההוצאה לפועל על סך של 1,247,239 ש"ח.

            בתאריך 29/05/05 התקיימה פגישה בין ב"כ המערערת וב"כ המשיב 1, במסגרתה לובנה בין הצדדים האפשרות לסיים את הפרשה ברוח ההסכמות, אליהן הגיעו הצדדים, ואשר מצאו ביטוין בהסכמה אליה הגיעו הצדדים עובר להעברת טיוטת ההסכם מיום 08/12/02. במסגרת הפגישה, הועלתה האפשרות כי תינתן למערערת הלוואה חדשה לצורך הסדרת החוב, וכן נקבע גובה החוב, שיעור הריבית ותקופת ההלוואה.

            בתאריך 01/09/05 העביר המשיב 1 למערערת טיוטת הסכם, אשר בה פורטו התנאים להסדרת החוב. בין היתר, נקבע בטיוטת ההסכם, כי תוכר הלוואה רטרואקטיבית בסך של 275,000 ש"ח ביום 01/01/02 ל-17 שנים בריבית צמודה של 6.2%, כאשר במשך שנתיים ראשונות, מיום 01/01/02 ועד 31/12/03 יינתן גרייס, כאשר על המערערת לפרוע את התשלומים החודשיים החל מיום 01/01/04, וזאת תוך 10 ימים.

            לאחר קבלת טיוטת ההסכם, העלתה המערערת שאלות, הנוגעות לסכום הפיגורים אשר עליה לשלם תוך 10 ימים, וביחס לגובה ההחזר החודשי שיהיה עליה לשלם, ואולם המשיב 1 טען כי אין ביכולתו להמציא למערערת נתונים הנוגעים לסכום הפיגורים וסכום התשלום החודשי שיידרש ממנה, בטרם תחתום המערערת על ההסכם ותוזרם ההלוואה לחשבונה.

            לטענת המערערת, ולאחר שהובהר לה בשיחה שהתקיימה בין באי-כוח הצדדים ביום 20/09/05, כי תידרש לשלם פיגור בסך של 50,000 ש"ח ותשלום חודשי של כ-2,900 ש"ח לחודש, הסדר אשר היה מקובל עליה, העלה המשיב 1 את הטענה, כי בטרם תוסדר ההתקשרות בהסכם, על המערערת להסדיר את החוב של בעלה לבנק המזרחי בע"מ, אשר עמו התאחד בנק טפחות למשכנתאות בע"מ, העומד על סך של 2,000,000 ש"ח.

            עוד הוסיפה המערערת וטענה, כי בחודש נובמבר 2005 התקיימה פגישה נוספת בין הצדדים, בה סוכם לטענתה כי היא תעלה הצעה כלשהי לתשלום לבנק המזרחי בע"מ בגין חובות בעלה, היא תפוצה על תשלום זה במתן ריבית נמוכה יותר. לטענת המערערת, הוציאה המערערת מכתב, בו הציעה לשלם 100,000 ש"ח עבור חובו של בעלה. לטענתה, נמסר לה על ידי נציגי בנק טפחות למשכנתאות בע"מ, כי אם תשלש את הצעתה, ניתן יהיה להביא את הפרשה לסיומה.

            המערערת טוענת, כי לא יכלה לעמוד בדרישה זו של המשיב 1, ובהמשך קיבלה הודעת פינוי חדשה, שהומצאה לבקשת בנק טפחות למשכנתאות בע"מ, ובעקבות כך פנתה לבית משפט השלום בתביעתה, וכן עתרה למתן סעדים זמניים לעיכוב פינויה מן הבית.

3.         במסגרת התביעה שהוגשה על ידי המערערת לבית משפט השלום, התנהלו בין הצדדים הליכים זמניים. ביום 01/05/06 הגישה המערערת בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני, בש"א 7871/06, לפיו הבנק לא יוכל להמשיך בהליכי המימוש ויהיה מנוע מלפנותה מביתה. ביום 11/07/06 דחה בית משפט קמא את הבקשה, ולפיכך הגישה המערערת בקשה לעיכוב ביצוע, בש"א 13176/06, עד למתן החלטה בערעור על ההחלטה בבש"א 7871/06. מאחר וערעור המערערת במסגרת בר"ע 542/06 נדחה, הגישה המערערת ביום 26/09/06 בקשה חוזרת לצו מניעה, בש"א 2619/06, וביום 23/10/06 התקבלה הבקשה, בכפוף לכך שהמערערת תשלם לבנק 300,000 ש"ח תוך 30 יום. כן נדרשה המערערת לשלם לבנק תשלומים חודשיים רצופים של 2,000 ש"ח ולחתום על התחייבות אישית לפצות את הבנק על כל נזק שייגרם מהצו.

            בפני בית משפט קמא לא נשמעו ראיות, והצדדים הגיעו להסכמה, כי פסק הדין יינתן על בסיס החומר המצוי בתיק בית המשפט ועל בסיס סיכומיהם.

4.         בית משפט קמא בפסק דינו ציין, כי המחלוקת העיקרית בתיק הינה, האם השתכלל הסכם מחייב בין הצדדים, לפיו יסולק חובה של המערערת למשיב 1 בתמורה לתשלום סך של 275,000 ש"ח בריבית של 6.2% בתשלומים חודשיים, שלא יעלו על 3,000 ש"ח ובכפוף לתשלום מזומן שלא יעלה על 50,000 ש"ח.

            בית משפט קמא, בדחותו את תביעת המערערת, ציין בפסק דינו, כי כל טענותיה של המערערת מכוונות לכך כי התגבש הסכם בעל פה. בית משפט קמא סבר, כי טענות אלה לא הוכחו על ידי המערערת, ומכאן כי לא גובש ולא נחתם כל הסכם מחייב בין הצדדים, לא התקיים מפגש כוונות באשר לפרטים החיוניים והמהותיים של ההסכם, אשר בלעדיהם לא ניתן לקבוע כי דרישת המסוימות או דרישת גמירות הדעת התקיימו.